תופעת הנשיכות היא תופעה שכיחה בגילאי שנה וחצי עד שלוש,

למה ילדים נושכים?

בסביבות גיל שנתיים הילד מתחיל לחוות את עצמו כעצמאי ונפרד מהאחרים, הוא מתחיל לחוש את העצמאות שלו, הוא מתחיל להתעקש לעשות דברים לבד, לעשות דברים בדרך שלו, מצד אחד הוא מרגיש שהוא מתחיל להיות עצמאי אבל מצד שני התחושה הזו עדיין שברירית ומאיימת, ולכן בכל פעם שמשהו לא מסכים עם הילד (ההורה לא מעוניין לקנות לו ממתק, או שאחד האחים לא מעוניין לשתף אותו במשחק) הילד מרגיש שתחושת העצמאות שלו "באיום", כי הוא עצמאי עם רצונות משלו וזה "לא משתלם" לו, כי הוא מתוסכל, הוא רוצה ולא מקבל, הוא מרגיש מעין "חרדה" ולכן בשביל להעצים את הנוכחות שלו הוא ינשוך את האחר, כך הוא כמו אומר לנו: "אני כאן, ויש לי רצונות משלי", כך הוא מבטא את הכח, רצון ועצמאות שלו.

לפעמים הילד סובל מכך שהוא מרגיש שלא מבינים אותו בבית, ובאמת קשה להבין אותו בגיל הזה ולכן הוא משתמש בנשיכות, לפעמים ילדים שחוו טראומה הם כמו היינו אומרים קוראים לעזרה על ידי הנשיכה, חשוב לשים לב להתנהגות הכללית של הילד ולא רק ההתנהגות של הילד בזמן הנשיכה, האם באופן כללי הילד גם בוכה הרבה, גם מגלה הרבה בעיות משמעת, יש לו קשיים בשינה, לא מוכן לאכול וכדומה ואז זה כבר מראה שיש לנו בעיה עמוקה יותר לבין ילד שסובל מזה שהוא נושך אבל באופן כללי הוא מתנהל בסדר בחיי היום יום.

כשהילד נושך יש להפסיק אותו מיד, תוך אמירה קצרה וברורה: בבית הזה (או בגן הזה, או במשפחה הזו וכו) לא נושכים. לילד אין מודעות מוסרית רחבה מדי להבין מה מוסרי ומה ומצד שני להרבות בדיבורים סביב זה אנחנו מעניקים לו הרבה תשומת לב מה שיקבע את המצב שלו… לא כדאי להעניש את הילד אבל כן להרחיק אותו לזמן קצר מהילד הננשך בלבד, מצד שני נכון יהיה לומר לילד שאנחנו מבינים שהוא מתוסכל, וזה קשה לו כלומר לגלות כלפיו אמפתיה ולעזור לו לקרוא שם לרגשות שלו לדוגמא: אתה עצוב כי החברים הולכים, או אתה עצוב כי אנחנו צריכים ללכת מגן השעשועים אבל בכל זאת אנחנו לא נושכים כשאנחנו עצובים, אפשר לעזור לילד לתת פורקן לרגשות על ידי שהוא " ירוץ, לחבק אותו, לשחק אתו"